זה הקול או כלום

אומרים שאוסקר ווילד אמר פעם לחבר שהחליט להיות מאמן ואח"כ קואצ'ר,
ואז נזכר שחלום חייו, או שהוא סתם חייב, להיות יועץ עסקי: "תהייה עצמך. כל השאר תפוסים".

ושלום חנוך כתב ושר עם אריק איינשטיין, אותו רעיון רק מזווית קצת אחרת:
כל אחד רוצה להיות מליין, אם לא מליין אז דוגמן, אם לא דוגמן אז צלם, אם לא
צלם אז משורר.

ועכשיו אני נזכר שגם יהודה פוליקר רוצה:
גם אני רוצה אקדח קטן שפותח דלתות וסוגר עניין
אני רוצה לשלם במזומן מתחת לשולחן לאיזה עבד נאמן
גם אני רוצה לשלוף מהשרוול, לצחוק בביטול ולהגיד בזלזול:
קניתי, מכרתי, פתחתי, סגרתי, כיוונתי, יריתי, פגעתי בול.

אז מה אני בעצם רוצה להגיד? שעם כל מה שרואים מסביב, אצל בעלי עסקים אחרים,
נורא קל ללכת לאיבוד. לראות משהו שנראה מצליח ולנסות לחקות אותו.
אבל יש רק בעיה אחת. המישהו הזה הוא לא אתם. והקול שלו הוא לא שלכם.

ואם יש משהו שדווקא כן כדאי לאמץ, זה את הכלל שאומר שכדי לבלוט אתם צריכים
את הקול הייחודי שלכם.

בואו נסכים רגע שבכל תחום יש הרבה בעלי עסקים טובים. כך שללקוח הפוטנציאלי שלכם
אין באמת יכולת אמיתית לדרג ביניהם ולבחור את הכי טוב.
אז מה הוא עושה? מקשיב ללב שלו.
כמו שממליצים המנטורים בתוכניות טלויזיה לזמר/שחקן שצריך לבחור בהם.

שיטה לא רעה. אבל אם זה המצב, איך גורמים עכשיו ללב של הלקוח לשים לב אליכם?
יש דרך. אבל היא מחייבת. היא תחייב אתכם להסתכל פנימה במקום החוצה.
להגיד "זה אני" במקום "גם אני".

זה לא מסובך למצוא את הקול שלכם. צריך רק להרגיש. להרגיש שזה באמת אתם
מדברים שם, ולא אף אחד אחר. ואז לכתוב את זה בצורה הכי ישירה, דיבורית ואותנטית.

זה אולי לא ירגיש לכם בהתחלה הכי שיווקי, אבל זה יביא לכם הכי הרבה לקוחות.
וחוץ מזה אין לכם ברירה אלא להיות אתם. פשוט, כי כל השאר כבר תפוסים.